מהאצטדיון - אריזונה דיימונדבאקס מול הקולורדו רוקיס
לגמרי התבלבלתי ושכחתי מהתאריך המדוייק של הכרטיס שקניתי מלפני יותר מחודש ב-$25. חשבתי שהוא ב-22 לחודש ובמזל גדול בדקתי את האי-מייל שלי שהזכיר לי "אל תשכח את המשחק שלך מחר!".
תמיד אמרתי לעצמי "מי כל כך מטומטם ששוכח שהוא קנה כרטיס למשחק? איזה אי מייל מיותר…" אממממ, כנראה שהפעם, המטומטם הזה הוא אני! האי מייל “המיותר” הציל אותי לחלוטין! לא אתלונן על המיילים האלה יותר לעולם!
אז בערב יום חמישי, קיבלתי את ההפתעה הנעימה לפתיחת הסופ"ש ובסוף יום עבודה של שישי, עשיתי את דרכי לאצטדיון הבייסבול בדאונטאון פיניקס.
הפעם? התחבורה הציבורית תקתקה יפה מאוד ותוך פחות משעה הייתי באצטדיון. כאשר בחוץ 47 מעלות…המזגן הקריר של האוטובוס והטראם מעניקים תחושה של הצלת חיים ונס טכנולוגי על ממש!
היו לי חששות בנוגע לשמש והחום, כי הרי בייסבול בד"כ משוחק תחת כיפת השמיים. "מעניין איפה השמש תכה שאגיע לשם…האם אמצא צל? מקווה שהשמש לא תיקוד לי על הפנים." היו המחשבות שלי.
כי בשיא הקיץ, גם בשש, שבע ושמונה בערב, השמש עדיין גבוה וחורכת. להפתעתי, לא רק שהמגרש היה מקורה, אלא שגם היה אפשר להרגיש מיידית את האוויר הקר מהמצנן מרגיע את הגוף והנפש. סחטיין! התלהבתי!
הכסא שקניתי היה במחלקה העליונה כמובן, אך כבר בהתחלה היה אפשר לראות שהאצטדיון לא הולך להתמלאות. אז אחריי ההמנון, כבר עשיתי את דרכי למטה.
זו אחת הסיבות שאתר הופס, שבו כתבתי בהתנדבות בשבע השנים האחרונות בחר לנדות אותי ממנו. "אתה לא מקשיב לכללים! אי אפשר לסמוך עלייך! אתה צריך לשבת בכסא שקנית!" צווח עליי עורך שעדיין גר עם ההורים לקראת גיל שלושים. אני ממורשת פולנית כמעט %100 אך לצד האשכנטוזים האלה מהאתר, מסתבר שאני יותר ערס ומופרע מהמזרחי האחרון בשוק הכרמל.
כי הרי כל מי שאי פעם יצא מהבית של ההורים ומבין איך להנות מתרבות ספורט יודע שלקחת כסא ריק הוא דבר שכולם עושים. רק שתלוי איך, מתי ובאיזה סגנון.
כנראה שמאחורי מקלדת ומסך, העורכים של הופס גיבורים דים להכתיב מהי התנהגות מקובלת באירוע ספורט ענק בארה"ב. לא בדיוק אירוע הפיפי באולם בגין באילת, שממנו “הזדעזעו עמוקות”. אוי, מקווה שלא קלקלתי להם את הפרוסה עם הקוטג’. גוואעלד.
אז ללא הרשאות מאף אחד, עם כסף טוב שאותו הרווחתי ביושר וזיעה, קניתי כרטיס מבלי לחנוף לאותם העריצים הקטנטנים עם שגעון גדלות.
"כעיתונאי שמייצג את אתר הופס, אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות מה שבא לך ולהיות חופשי. אתה מוכרח לציית לכללים ולא לעשות כעולה על רוחך!" וזה מישראלים שבמקרה הטוב היו במשחקים בודדים מעבר לים.
אז אפילו עוד לפני שנתנו לי הזדמנות להיות "עיתונאי שמייצג את הופס" גם הסיקורים שפרסמתי אצלם בהתנדבות, כאדם פרטי אשר קנה כרטיס ושיתף את חוויותיו…הם פסלו אותי. “עשית ככה ואמרת ככה” ובחייאט חברה’ על מה אתם מדברים? מילים על מסך? יאללה. הגזמתם.
ידוע שישראלים הם טיפוסים קטנים, תככנים שלא יודעים לפרגן…אבל למורדות נפש ומשחקיי כח כאלו, באתר התנדבותי…לא ציפיתי. אם אני הטיפוס הדחוי בישראל? איך אומרים המרוקאים? "הדג מסריח מהראש".
אם אני הוא האדם שמקבל מאחרים את תפקיד הלוזר, ההוא שכיף לראות אותו למטה, ההוא שבמקום לעלות לרמה שלו יותר נח לעשות ממנו שרפרף? לא רוצה אפילו לדעת איך אצל אחרים. או אה, בטח אילוא קרבות איתנים הם מנהלים עם המקלדות! סאגות של ממש! שעת כושר! “הוא לחץ על האנטר אבל היריב לחץ לו על הדיליט!” איזו דרמה!
עם זאת ייתכן שהכל לטובה, כי מה שבטוח הוא שפחד ולחץ הם תכונות שמאפיינות היטב את התרבות הישראלית, אבל אצלי? פשוט אין את זה. אני גם לא טיפוס שאוהב להרגיש מעל אנשים אחרים או להתעסק עם אגו. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם פשוט. סימפטי, מוסרי, חרוץ ומלא באמפתיה…וכן, גם בדרן לא קטן ופילוסוף ברגעים הנכונים.
לקחתי זאת קשה, כי אנשים שמעולם לא פגשתי הכריעו את דמותי וזהותי ביד נוקשה ומוחצת כבלתי שפוי ומהימן. כאשר הם מאחורי המסך בארץ ואני כאן מתפרנס וחי בכבוד כאזרח ויליד אמריקאי מן המניין.
אז לא אהיה עיתונאי רשמי שמסקר משחקים, לא אגשים חלום חיים שאוכל להיות קרוב לשחקנים והמערכת בכדי להעיר ולהאיר אותם עם נוכחותי, אבל את הכתיבה הם לא יצליחו לקחת ממני. גם לא את הכריזמה, הכישרון הטבעי להומור, מוסיקה, ריקוד ותאטרון, את האומץ והאופי הכנה, העניו, המיוחד והאמיתי שלי. שהופך אותי למי שאני.
מי הפסיד מכל זה? מלבדי באופן האישי? שהתנפץ לי בלון מול הפנים? בתוספת של השחרת האופי והזהות? זו העברית והקסם בכתיבה מקורית ומעוררת עניין.
אז עם דמעה בעין וכאב בלב, אני ממשיך הלאה…והופס? תמשיך להיות מה שהיא. אתר התנדבותי לטיפוח כתיבת ספורט ברוחו של מנחם לס, הכאשר ברוחו…הם כבר עכשיו טועים.
כי אם מישהוא יודע משהו על אופי, ספורט ותעוזה…זה הוא ולא העורכים והכשרונות אותם הוא טיפח ונתן להם המפתחות בגיל פרישה. יש הבדל מאוד גדול בין לכתוב על ספורט לבין לחיות ספורט ומי שלא חי ספורט, לא באמת יכול לכתוב על ספורט…הוא יכול רק לשנן. להעתיק, לשנן ולחקות. העתק, הדבק, העתק, הדבק. חוזר חלילה.
האמת? לא הייתי רוצה להיות כתב ספורט. לא כמקצוע. כי ספורט זה משהו שאני אוהב. לא רוצה להרוס אותו עם התכיפות והשדלנות המערכתית הדוחה של עורכים, קוראים, חוקים, ציפיות, זכויות וחרטוטים. כתיבת ספורט היא עבודה סזיפית שחוזרת על עצמה, שוב ושוב ושוב…כמה פעמים אפשר לכתוב אותו הדבר?! משעמם טיחו! כמה אפשר לשבת מול מסך? לנבור באותיות, נקודות ומשפטים? כמה אפשר להתגאות באורות וצלצולים בלתי נראים? כמה אפשר לחכות להכרה מאחרים על המעשים שלך?! לא בשבילי ולא עליי! חמסה עליק!
אני מעדיף בהרבה להיות בחוץ עם הכלים שלי תחת השמש, שבו כל יום אני מזיע וחוזר הביתה מלוכלך. כן, עובד עם דגנרטים ופושעים, אוסף גם זבל וקקי של כלבים אבל לפחות אני יודע איפה אני עומד, מה הערכים שלי ואת התוצאות של העבודה אני רואה מול העיניים באופן מיידי! אם לא בעיניים המחייכות של הלקוח, אז בשטח עצמו! לא בתחנונים והתחנפויות לפלצנים! לא בחלומות שווא ואגו…הרבה מאוד אגו…של איש קטן שיושב על מקלדת וכותב כמה הוא מבין.
מילים על מסך זה דבר אחד. אומץ, גבורה ומנהיגות, זה משהו אחר.
אז יאללה! ניחא! בואו נחזור ונתקדם למשחק!
אני מאוד אוהב בייסבול, אך לאחר שנות גלותי בארץ התופת, סליחה…ארץ "הקודש", התרעננתי עם הנתונים הבאים לקראת המשחק בדרך לאצטדיון באוטובוס.
הקולורדו רוקיס, הם הקבוצה הכי גרועה בליגה השנה. עם שלושים נצחונות בלבד, הם תופסים את המקום האחרון בפער ניכר בתחתית הטבלה של ה-MLB.
הדיימונדבאקס, רק מקום אחד מעליהם בטבלת מחוז מערב של הליגה הלאומית (הליגה הבכירה של הבייסבול בארה"ב הוא שילוב של שני ליגות. הליגה הלאומית והליגה האמריקאית) אך עם 55 נצחונות, שמים אותם בממוצע של ה-MLB.
לאריזונה יש את ההתקפה השביעית בטיבה ב-MLB. היא מניבה תוצאות גבוהות, אך עם זאת לא שכלה להתברג בין המובילות כי גם סופגת, לא מעט.
המוטיב הזה דיבר חזק כי כבר באינינג הראשון (בכל משחק בייסבול יש תשעה אינינגים. שהם למעשה סבבים, בין ההגנה וההתקפה) אריזונה עולה ל 3-0!
שמו כמו השמש כאשר בלייז אלכסנדר המצויין עולה לחבוט והבסיסים מלאים. הוא חובט כדור קשה ונמוך, הרחק לפינת שדה שמאל ומאפשר לשלושת הרצים גולייר ג'וניור, פדרומו ומארטה להגיע ליהלום!
הובלה גדולה מאוד, כבר בעשר הדקות הראשונות של המשחק! כאמור, האצטדיון כמעט חצי ריק ושקט יחסית, אבל הקהל המקומי עושה כמוני ומתחיל להציף את היציעים התחתונים שנשארו ריקים.
הקהל החם (בלי משחקי מילים), החברותי והנאמן כבר מרגיש את הנצחון מההתחלה והמכירות של הבירות זלגו כבר בפתיחה! היה כיף ונחמד!
קורבין קארול האול-סטאר מעיף את ההומראן הראשון שלו במשחק באינינג השלישי ומעלה את הדיימונדבאקס ליתרון 4-1.
עם כל אינינג, התקרבתי עוד קצת לדשא…עד שבאינינג השישי כבר הייתי שורה שלישית! תענוג גדול!
למזלי, תפסתי במצלמה את ההומראן השני שלו, שחתם את התוצאה הסופית של 6-1.
נצחון משכנע לאריזונה!
תהנו מסיקור הווידאו והתמונות כאן בקישור.
ייתכן שהמשחק בייסבול הבא שלי דווקא יהא בקרוב!
אדם מקומי שהופך אטה לחבר טוב רוצה להזמין אותי לקראת סוף החודש!
מלבד זאת, התכנון שלי הוא לתפוס משחק כדורגל דווקא, אין לפיניקס קבוצה ב-MLS אבל בליגת המשנה היא דווקא עושה שמות!
נראה מה הימים החמים יביאו!
עד המשחק הבא!